כולם התכופפו בפינות הבקתה, נצמדו אחד לשני וצעקו "שמע ישראל ה' אלוהינו", אבל הוא לא רצה לשמוע.

אחותי יהודית עם גיסי, החזיקו את הילדים על הידיים, שבכו וצעקו כמו אנשים זקנים: "אנחנו נחיה!". רציתי לדעת האם אנחנו מוקפים בהרבה רוצחים כאלה, פירקתי את הבקתה ויצאתי, ראיתי שאין שום אפשרות לברוח. אם אנחנו צריכים למות, אז לפחות שנמות כמו גיבורים.

אבי ואחותי כבר היו מתים בתוך שלולית דם. הצעתי פתאום: "בואו נברח, אולי משהו יציל אותנו", אבל אף אחד לא הסכים איתי. נזכרתי בשני הפרטיזנים, שישנו בבקתה השנייה, שיש להם רימונים. מיד צעקתי ברוסית: "בבקשה, הרימונים!". הרוצחים הפסיקו מייד לירות ומפקדם פקד עליהם לסגת עשרה מטרים לאחור. אבל הפרטיזנים שלי לא זרקו שום רימונים. הבנתי שהם מתים או פצועים. מהבקתה השלישית שמעתי רעש מפיצוץ רימון. נצמדתי לקיר וזזתי באיטיות ובעודי חושב על הצעד הבא ומסתכל על כל המבטים המבקשים מפחד, הרגשתי נשיקה אחרונה וחמה מאימי שאמרה לי: "בני שלי, תציל את עצמך!". הבטתי בעיניה ובפניה המיוסרות, ראיתי את הדמעות שנזלו על פניה כדם קרוש. ראיתי את שני הגוזלים הקטנים על ידיה של אחותי הקטנה פאניה, עם עיניה השחורות ופני האמן שלה, שרצו לבקש לחיות, אך לא יכלו לדבר עוד. המראות האחרונים,קולותיהם ודמם של אבי ואחותי ליקע, נטעו בי את הדחף להציל את עצמי ולנקום את דמם.

ידיה של אימי אחזו בי בחוזקה ובו בעת היא ביקשה ממני :"תברח ותציל את עצמך!" הכוח בידיה דחף אותי, הפלתי את את הרוצחים עם נשקם ורצתי מהר כמו קליע. הם ירו עלי מ-3 עד 5 מטרים, אך בקשתה של אימי הייתה חזקה יותר. הצלתי את עצמי.

רצתי בערך חמישה קילומטרים לגוי הפולני שעל "חוטאר".. כעת שאלתי את עצמי: "בשביל מה ברחתי?, למה לא נשארתי ביחד איתם?", במחשבתי הייתה תקווה שאולי מישהו ממשפחתי עוד יציל את עצמו.

הגוי שאל אותי מה קרה. לא יכולתי לענות לו. לא יצאו לי מילים בכדי להסביר לו את הזוועה ואת התמונה הטראגית שעזבתי שם.

היום עבר והגיע הלילה השחור. עוד 15 איש ניצלו ביחד איתי. כולם באו לאותו הנוצרי. אותו נוצרי היה ידוע בעזרתו ליהודים. מתוך הניצולים היו שני פצועים, להם נתנו טיפול ראשוני כמה שיכולנו. אלה שעזבו את המקום מאוחר יותר, מסרו שיש הרבה הרוגים ושאת היתר – מענים. אחד שהיה עם שני הפרטיזנים, מסר שעינו אותם עד כאב נורא. הם נפצעו ולאחר מכן עונו.

בסופו של דבר, אף אחד לא ידע בדיוק מה קרה עם השאר. החלטנו ללכת למחרת היום למקום ולראות מה היה שם בסוף. לא ידענו מה מחכה לנו.

הלילה נמשך כמו שנה ואף אחד מעימנו לא יכל לעצום עין.

באור ראשון, קמנו כולנו על רגלינו והתכוננו. לקחנו איתנו עתי חפירה בכדי לקבור את המתים. הגענו 200 מ' לפני הבקתות, אך הן כבר לא היו קיימות, הן היו שרופות. גופותיהם של הקורבנות החפים מפשע היו פזורות שם ולא יכולנו לנחש מה ראו עיניהם בסוף. ניגשנו למקום, בבקתה הראשונה שכבו 4 גופות ערומות, מונחים אחד על השני, ביניהם היה ילד בן שנתיים וחצי. זה היה בן משפחת גורונשטיין. לא נראו עליהם סימני דם.
20 מ' משם הייתה הבקתה השנייה, שם הייתה משפחתי ועוד 2 בחורים.

היה לי קשה ללכת, אבל אספתי את כוחותיי האחרונים והלכתי. הגעתי ממש לבקתה. היא הייתה הרוסה ושרופה. הבנתי שהיא פוצצה ע"י רימונים.

חוץ מהבקתה, פגשתי את אחותי ליקה, אבל לא את האחות שעזבתי. גופה הוטל מתוח וערום. הרוצחים הורידו ממנה את הבגדים. בבקתה שכבו 3 גופות- אבי עם הפנים למעלה וזקנו הכסוף, בצד השני שכבו אימי ואחותי הקטנה סוניה. הן היו מחובקות בדיוק כמו בשנתן. אך שנתן הייתה נצחית.

הלכנו לבקתה השלישית, פתאום ראיתי את התמונה הטראגית של שלוש הקורבנות. היו שם בערך 15 איש וביניהם שני הפרטיזנים. הם הוציאו להם את העיניים ואת גופותיהם ביתרו בסכינים.
סה"כ היו שם מעל 50 יהודים.

אחותי הבכורה יהודית , בעלה ושני הגוזלים היו חסרים. לא ראיתי אותם.
האם הצילו את עצמם? שמחתי.

אבל לא הייתה בידי התשובה.

היינו 4 איש והתחלנו לחפור בור בכדי לקבור את הקורבנות. בזמן שחפרנו, הבטתי בכיוון 10 מ' מה"הארט" , שם עבר "פראסיק".

אף נפש חיה לא נראתה, חוץ מהדרורים, שישבו על העצים ושרו את המארש לחורבן הגדול.
הבטתי משמאלי וראיתי את אחותי יהודית, שוכבת על הגב ועל חזה שוכבת הגוזלית ריוולה.

עמדתי וחיכיתי שאולי היא תקרא לי, אבל חיכיתי לחינם.