התאריך 9 באלול, יום שני. נימסר לי ע"י הגוי שאצלו התאכסנתי שבעיר מסתובבים גסטאפו ומשטרה אוקראינית ואין אפשרות לצאת או להכנס לעיר. הבנתי מייד שלמחרת עלול להיות קטל רציני של שלוש וחצי אלף יהודי ברזנה, כולל בני משפחתי ולמחרת כך היה.

הגעגועים למשפחתי היו חזקים מאוד לבן אחותי, חברי,משפחתי וחשבתי כי אם אשאר בחיים, אנקום.

כעבור מספר ימים לאחר הקטל וההרג היו שמועות כי מספר רב של יהודים הצליחו להנצל ומסתובבים בכפרים.

גוי אחד מסר לי כי משפחתי נותרה בחיים.

חשבתי איך אוכל למצוא אותם. לאחר מספר שבועות, התחילה המשטרה האוקראינית לחפש יהודים ונתנה הוראה לגויים, שמי שיביא יהודים לעיר יקבל בתמורה קילו מלח.

אני הייתי אצל הגוי שהיה קומוניסט ומזוהה עם המשטרה, לכן ברחתי משם ולא היה לי מקום קבוע להתגורר בו. כל יום הייתי במקום אחר כדי שלא יגלו אותי. בלילות הצטיידתי במזון ובבקרים התחבאתי באסמים, בין ערימות הקש.

כל אותה העת חשבתי רק על משפחתי. שתי ילדות קטנות: האחת בת שנה והשניה בת שלוש וחצי.

השעה הייתה כבר מאוחרת והערב קר. בחוץ ירד גשם שוטף. למחרת החלטתי ללכת ולחפש במשך כמה ימים אוכל, להכנס למקום מסתור ולא לצאת. וכך אכן היה- נכנסתי להתחבא בין ערימות החציר.

בלילה התעוררתי מהקור המקפיא. לפתע שמעתי בכי של ילד קטן. הבכי העביר בי צמרמורת. במחשבתי עלו רִיוָלֶה וחָנַלֶהִ. שהיו בנות אחותי. חשבתי שהן בחיים.

קפאתי במקומי והקשבתי לקול הבכי.

ממל`ה , קר לי, בבל`ה (סבתל`ה), קחי אותי על הידיים...אני פוחד.

האם זוהי חנלה , או ליקה.

סוניהלה, את שומעת? נדמה לי שמישהו נושם בכבדות על ידינו.

כן, הם בחיים. אלו חייבות להיות אחיותנו, ליה או סוניה.

כבר מתחיל להיות אור בחוץ. פתאום נפתחה הדלת. גוי נכנס, שם חבילה בצד- ויצא.

אז, נשמע קול. מישהו התגלגל ממעלה ערימות הקש ולקח את החבילה.

זה היה אבא שלי. התנפלתי עליו בנשיקות ושאלתי אותו: "איפוא אמא? והאחיות?"

"ברוך השם, בנתיים כולם חיים".

כן, אני ראיתי אותם, הם חיים. אמנם כמו בחיים, אך נראים מתים: רעבים, בגדיהם קרועים ומלוכלכים.

זה היה חורף, מזג האויר החל להיות ממש קר וכולנו היינו לבושים בבגדי קיץ. להשיג אוכל היה משימה כבר יותר קשה, כי התחילו לחפש אחר יהודים ופרטיזנים בצורה יסודית יותר.

כך שאני , גיסי ואבי היינו יוצאים פעם בשבוע לחפש אוכל. חששנו להשאר תשע נפשות ביחד, אז החלטנו להתחלק לשלוש קבוצות ולהסתובב פחות, כי הרבה גויים כבר ידעו היכן אנחנו.

אני ושתי אחיותי, ההורים לחוד ואחותי הבכורה עם בעלה והילדים לחוד.

בלילה הייתי קופץ אליהם לבקר ולשאול לשלומם ובאותו הזמן הייתי גם מביא להם אוכל.

כך עברו ארבעה שבועות.

באיזור הסתובבו הרוסים הפרטיזנים, אך היו מעטים.

פעם התחשק לי, קצת יותר מוקדם, לבקר ולראות מה שלומם של בני משפחתי. הייתי צריך לעבור גשר. תוך כדי ההליכה בגשר פגשתי שני גויים אוקראינים שהיו במשטרה האוקראינית והתחילו לעקוב אחרי. כששמתי לב שעוקבים אחרי, שיניתי כיוון.

באותו הלילה כבר לא יכולתי לראות את אחותי הבכורה. למחרת נודע לי, מהגוי שאצלו התחבאתי, שהמשטרה חיפשה יהודים בסביבה בה הסתתרו הורי ואחיותי. כל שעה נראתה לי כמו שנה וחיכיתי בקוצר רוח ללילה.