עכשיו נשארנו 13 איש.

מהם היה אחד פצוע, שנפרד מאיתנו ונשאר אצל הגויים, עד שהצבא האדום הגיע. ביום הראשון של המתקפה הוא נרצח ע"י הכובשים.

נשארנו 12 איש והחלטנו ללכת לצד השני של "סלוץ", היכן שהיו פרטיזנים ורוסים (אדומים).

הדרך הייתה מאוד מסוכנת בשבילנו. הסביבה הייתה מלאה בכפרים, שם היו גרמנים א/ס ואוקראינים נציונליסטים.

לא התייחסנו לסיכון, החלטנו הלילה ללכת בדרך הזו. היינו צריכים לעבור עוד 30 ק"מ , עד לאזור הרוסים האדומים. היינו צריכים לעבור נחל.
יצאנו בלילה בסוף חודש סיוון. הלכנו בלי שאף אחד ישים לב. התבואות היו גבוהות.
כולנו היינו נטולי כוחות, מכך שהלכנו זמן רב.

נכנסנו ליער קטן. היום התחיל לעלות, החלטנו להישאר ביער וברדת החשיכה להמשיך הלאה. היער היה 2 ק"מ מ"ווירליפקע", אפוא שהיו הדברים של ההורים שלי, שניתנו לגויים על מנת שיחביאו אותם עבורם. כולנו היינו לבושים בסחבות קרועות ולא היו לנו בגדים. בהסכמתם של היתר, יצאתי משם לכפר בכדי לקחת קצת בגדים בשביל כולם. הגעתי לכפר וניגשתי לנוצרי. כשראה אותי, התחיל להיאנח ואמר:"חיים, מה שאתה רוצה, קח מהר ותלך, כי מחפשים אותי".

התחלתי לחייך. חשבתי שהוא רק מפחיד אותי, אבל זה היה נכון. לקחתי את החבילה שנתן לי ועזבתי מהר את הכפר. הלכתי על האדמה וכפות רגלי בערו. נדמה היה לי שהולכים אחרי.

עברתי נוצרי אחד שישב בחוץ ועשיתי את עצמי כאילו לא ראיתי אותו והמשכתי ללכת. הוא הבחין בי וקרא לי. הנחתי את החבילה וניגשתי אליו. זה היה האיש, לו נתנו את בגדינו, אבל לא רציתי להיות אצלו, כי היה נאציונליסט גדול ובנו השתייך ל "אוקראינישע באנדעס".

הוא ישב על גזע עץ עם שכן נוסף והם הסתכלו איך שהדבורים עובדות.

הם היו מאוד שמחים. הם התחילו לחקור אותי מה קרה עם משפחתי והאם הם בחיים.
ידעתי טוב מאוד שהם יודעים הכול ומי יודע אם לא ידי בנו הרגו אותם.
סיפרתי להם באדישות ובמהירות את כאבי, שאוכל להסתלק משם.
מליבי נשפך דם והם מתבדחים ביניהם מנגד עיני.

עניתי להם בגאווה, "הדם שנשפך לשווא לא יעבור בשתיקה. יבוא הזמן שתצטרכו לשלם על כך". "דם תחת דם".

באותו רגע, נראו מולי שני רוצחים עם רובים על הכתפיים ורימונים בצד. הם היו 20 מ' מאיתנו.
אין זמן לרוץ עכשיו וזה הסוף שלי, חשבתי לעצמי.

הנוצרי אמר לי- "אל תזוז מכאן, תשב איתנו ביחד". לא הייתה לי ברירה אז נשארתי לשבת.
שני הרוצחים ניגשו אלינו ולחצו את ידינו וגם את ידי.

הם צחקו, התבדחו והיו שמחים ועל ליבי הייתה מונחת אבן כבדה, שלא יכולתי להרימה.
הייתי מוכרח לשחק ולצחוק איתם ביחד ולהיות שמח. השתדלתי לדבר כמה שפחות. הם ישבו 20 דקות. פתאום קרא אחד מהרוצחים לבעל הבית :"בוא ניכנס לביתך".
ועכשיו, אני חושב שהוא שם לב אלי.

הם שאלו אותי מי אני. עניתי להם "שכן של בעל הבית, חבר של הבן" .
למזלי, נכנס הרוצח השני אחריו לבית ואחרי שהתרחק כ-10 מ', אמר לי הנוצרי שנשאר איתי: "עכשיו, חיים, רוץ! פה זה לא המקום שלך!".

עמדתי על רגלי והתחלתי לרוץ לכיוון היהודים שנשארו ביער וחיכו לי.
לא עברתי 20 מ' והרוצחים רצו אחרי וירו.
בדרך גם ראיתי אנשים עם עגלות, ביניהם היו כמאה איש מה "אוקראינישע באנדעס" ושהבחינו בי רץ, התחילו לירות לעברי.

הייתי כבר ליד היער. הבטתי לכיוון היער ,ראיתי את היהודים והצטרפתי אליהם. מחנה רוצחים של יותר ממאה איש רצו אחרינו וירו עלינו. התחלנו להתפצל ואיבדנו אחד את השני. רצתי עוד 3 ק"מ לשדה גדול ,הגעתי לאזור מרוצף בבלטות גדולות והתיישבתי . היה שקט ורק הכלבים נבחו.
פתאום הבחנתי באיש מגשש בין הבלטות, שהיה 5 מ' ממני. הרמתי את ראשי וראיתי שזה יעקוב. קראתי לו אלי.

היה כבר ערב, פתאום שמעתי צעקות גדולות מיתר היהודים ויריות שהלכו והתקרבו אלינו. יכולנו כבר לראות טוב את הרוצחים, שהקיפו אותנו.

הם הובילו את היהודים לשיחים(קארטשעס) שעל ידינו, וירו עלינו מכל הכיוונים, הם היו 15 מ' מאיתנו.
החזקנו ידיים והתחלנו לרוץ. בכל פעם שמענו צפצופים וקולות באוזניים.

יצאנו מהשיחים ולפנינו עמדה תהום עמוקה ויבשה ממים. רצינו לעבור את התהום, אך נפתחה לעברינו אש. יעקוב נפל ונשאר לשכב שם מת. הוא נפל בעוד הוא אוחז בידי. הוצאתי את ידי והמשכתי לרוץ הלאה. הרוצחים רצו אחרי וירו. הם צעקו: "עצור! אם לא , נהרוג אותך!". ידעתי מה שמחכה לי אם אעצור.

רצתי כבר 2 ק"מ. בחוץ התחיל להחשיך.מצאתי את עצמי בשדה פתוח,שהתבואה בו הייתה גבוהה.
היריות נפסקו. הלילה ירד והתחיל לרדת גשם. נשארתי ללא כוחות, כבר לא יכולתי ללכת הלאה. נשארתי לשכב בתוך התבואה והייתי רטוב עד לשד עצמותיי.

סחבתי את עצמי בשכיבה על יד הבתים, שהיו רחוקים אחד מהשני. הכלבים נבחו חזק ופה ושם נשמעו יריות, לא רחוק ממני. הבנתי שהם מחפשים אותי בתוך בתי הנוצרים. הרעב החליש אותי ואכלתי זרעי חיטה מהשדה. הייתי צמא אז סחטתי את בגדי ושתיתי את המים, שהיו מאוד מלוחים מזיעה.

הגשם התחיל לרדת בחוזקה ונרדמתי.