ניגשתי אליה ולקחתי את הגוזל הקטן בידי. היא כבר לא חיבקה אותי וגם לא נישקה אותי. היא כבר לא קראה לי: "דוד חיים!.....אני אוהבת אותך!",

מאז שהרוצחים לקחו ממנה את הדיבור.
צווארה היה מכוסה דם שהתייבש ומתחת לדם היה חור גדול בלב מסכין.
לא, אחותי, אני לא ייקח לך את הגוזל, אני ישכיב אתכן ביחד, בדיוק איך שמצאתי אתכן.
חמישה מ' משם, מצאתי את אחותי השנייה עם הילדה חנלה, שנרצחה באותה השיטה.
זה סוף המשפחה שלי.
בשביל מה נשארתי?
פשוט בשביל שאהיה מסוגל לקבור אתכם.
אבל מי יקבור אותי?
ומי יבכה אחרי?
אמא שלי? לא
אבא שלי? גם לא
אחותי? לא
גיסי? גם לא!
הגוזלים החפים מפשע? או... לא!
למה לא נשארתי איתכם?
למה אנחנו לא ביחד?

הבור כבר היה מוכן. התחלנו להעביר את כל הקורבנות לתוך קבר אחים, מתחת לעץ ביער "בראנער", 13 ק"מ מברזנה, במקום שהגוזלים שרים על העצים והחיות רוקדות על הקבר.
שם, היכן שצומח עץ גדול ומסביב יהיה שממה וכיליון .
וענפי העץ מתפתלים כמגן דוד, שהרוצחים יזכרו את מעשיהם.
אם העצים היו יכולים לדבר, היו מספרים להם את מעשיהם ושדם תחת דם.
ולנצח נצחים ינוחו על משכבם.