למחרת חשתי בחום כבד.

קמתי וראיתי שהשעה הייתה 11 ושהשמש לוהטת מעלי. הייתי מטונף והחלטתי ללכת לנוצרי, להחליף את בגדי ולאכול משהו. יצאתי משדה התבואה לדרך הראשית.

כעבור 200 מ' ראיתי לפני חמש עגלות עם גרמנים. הלכתי הלאה גאה, כדי שלא יראו שאני מפחד מהם.
בשעות הצהריים הגעתי לנוצרי. הוא ראה אותי והתחיל לנשק אותי וצלב על חזהו.

הוא היה עני, אבל נתן לי את האוכל האחרון שנשאר לו. הוא נתן לי מים חמים להתרחץ ובגדים נקיים. החלפתי את בגדי, אכלתי והלכתי קצת לשכב לישון.

לפנות ערב, התעוררתי ושוב נתן לי הנוצרי לאכול. סיימתי לאכול ונפרדתי ממנו, כשדמעות ירדו מעיניו.
עברתי כבר 100 מ', והנוצרי רץ אחרי ונתן לי חתיכת לחם. הוא הראה לי אילו נוצרים שייכים ל"באנדעס" וביקש ממני להיות זהיר. אמרתי לו תודה ושדודתי וביתה מחכים לי.

הגעתי לנוצרי שבבעלותו הייתה מרפאה ושם פגשתי את דודתי חווה ובת דודתי בריינדל ובעלה. הם סיפרו לי איך ניצלו: כששמעו את היריות, עלו עד שדה תפו"א ועשו עצמם כאילו עובדים שם. כך עברו הרוצחים דרכם אבל לא הבחינו בהם. בעל השדה סיפר להם שהרגו את כולם.

החלטתי שלמחרת בערב נעבור את "סלוץ". החלטנו שאני יתחבא בתבואות ולפנות ערב, כשיחשיך, אחזור.
הלכתי לנוצרי מוכר , לקחת חתיכת לחם. בעודי הולך, פגשתי נער נוצרי ששייך ל"באנדעס". נס היה לי , שלא היה לו נשק.

קיבלתי חתיכת לחם מהגוי ועזבתי מהר את האזור. לא רחוק מהנוצרי, ישבתי במחבוא והבחנתי בחמישה נוצרים צעירים, שנשאו נשק, הולכים לבית הנוצרי, שאצלו הייתי. כעבור חצי שעה שמעתי יריות. אני חושב שהם הרגו אותו. הם עינו אותו לפני כן, בכדי שיגיד להם היכן אני נמצא, אבל הוא לא ידע זאת, אפילו שהתחבאתי אצלו.

הערב ירד ואני שמתי פעמי לכיוון שבו שהו קרוביי.
הגיע הגוי, שהיה צריך להעביר אותנו מעבר ל"סלו" והוא אמר לי שה"באנדעראווצעס" מחפשים אותי. הוא הראה לי היכן לחכות לו ואמר שיבוא לשם עם הדודה וביתה. הלכתי משם.
מאוחר בלילה, שמעתי צעדים. ראיתי אותם. הם נראו שחורים מפחד. היינו צריכים לעבור שדה גדול ועברנו אותו בשלום.

עברנו את הנהר במקום ידוע והלכנו לנוצרי אחר, שהיה צריך לקחת אותנו הלאה. הנוצרי שהעביר אותנו העיר את השני. נכנסנו לבית ב"חוטאר"), אכלנו והנוצרי שהיה "שטונדיסט", העביר אותנו הלאה.

האזור היה מאוד מסוכן לנו. הוא העביר אותנו בדרך בה לא דרך אף אדם. היה מאוד חם והיינו מאוד צמאים. שתינו את המים שמתחת לרגלינו, אפוא שהיו המון צפרדעים ועלוקות. הדודה חווה הייתה בת 55 והייתה צריכה ללכת אחרינו. הלכנו מהר וזיעה ניגרה מפנינו כדם מפצע טרי.

ראינו את השביל עליו סיפר לנו הנוצרי, משם היינו צריכים להמשיך לבד. הנוצרי נפרד מאיתנו והלך בחזרה ואנחנו היינו צריכים ללכת עוד 3 ק"מ, למקום שהיה מיושב ביהודים.
הלכנו בדרך שהנוצרי הראה לנו, ישר עם השביל.

לפי הזמן שעבר, הבנו שאנחנו צריכים כבר להגיע. באותו הרגע,ראינו לפנינו נוצרי שהתחיל לדבר איתנו בפולנית. הסביבה הייתה מיושבת בפולנים נוצרים. הנוצרי הראה לנו את המקום בו נמצאים יהודים. ירדנו לתוך היער ובו מצאנו אותם. הם הסבירו לנו את המצב בו הם נמצאים, שהיה מאוד לא טוב. הכפרים נשרפו ע"י הגרמנים. רוב היהודים הלכו לעבוד אצל הנוצרים ושכר עבודתם היה אוכל.

הסביבה הייתה מלאה בפרטיזנים רוסים. למחרת נפרדתי מדודתי וביתה והלכתי לחפש את הפרטיזנים.
לפנות ערב, נפגשתי עם עוד שני בחורים , במפקדה של הפרטיזנים. הם היו חופשיים בכפר ועל הבניין היה תלוי דגל אדום. הכפר היה מלא בפרטיזנים שנשאו נשק.

בקושי רב פניתי לקצין הבכיר במפקדה. הוא קיבל אותי וחקר אותי.
האם אני רוצה להיות בפרטיזנים בכדי להציל עצמי ממוות? לא, עניתי.

אני רוצה להיות פרטיזן בכדי להלחם בשביל החופש. בכדי לנקום ברוצחים ותמיד להיות מוכן. אפילו, בסיכון חיי. להלחם בעבור הצדק והחופש לאנושות. הוא טפח על כתפי ואמר:" טוב".
הוא קרא לסגנו ואמר לו שייתן לי אוכל ושיצוות אותי לקבוצה.
הסגן לקח ממני את כל המסמכים שהיו לי ונתן לי לאכול.

השעה הייתה מאוחרת בלילה והוא ציוות אותי לקבוצה בתור "פולעופיאט-שיק", שנמצא 3 ק"מ מהמפקדה.
חייל אחר, לקח אותי לקבוצה שלי והציג אותי בפני המפקד.

-סוף-