הלילה ירד. אני ואחיותי החלטנו ללכת
ביחד ולקחת את ההורים, אחותי הגדולה ומשפחתה, לעזוב את הכפר ולהסתתר
בעיר וכך אכן היה.
הלכנו לאסוף אותם מביתם, אך הם כבר לא היו. הערתי את הגוי ושאלתי אותו:
:איפוא הם?
הוא נתו לי פתק ובו היה כתוב בכתב ידה של אימי שנפגש במקום מסוים
ושנבוא כמה שיותר מהר.
באותו הלילה ירד גשם שוטף. הלכנו במהרה למקום המפגש. הם חיכו לנו
קפואים מקור ורעבים.
הגוזלים הקטנים (ילדי אחותי) התנפלו עלי בחיבוקים ונשיקות על השפתיים.
באופק , ראינו גרמנים והחלטנו להתקדם עוד מאתיים מטרים הלאה.
לפתע שמענו יריות ובכי. מייד הבנתי שזה בכי יהודי.
השעה הייתה אחת וחצי. (אז עוד היה לי שעון). המרחק מאיתנו ליער היה
עשרים קילומטר. המשכנו ללכת דרך השדות.
הכרתי טוב את הסביבה.
בשעה שש בערב היינו כבר ביער. כולנו היינו רטובים מזיעה ומגשם. התחיל
להיות קר מאוד. בגדינו היו כפח על גופינו.
רצינו להדליק אש כדי להתחמם, אך לא היו ברשותינו גפרורים. אבי הוציא את
סכינו, שיפשף אותה באבן וכך יבשנו את בגדינו והתחממנו קצת.
כעת הייתה בעיה אחרת: מה עושים? איך נמשיך את חיינו? לאן נלך?
היה כמעט חורף. לא היה לנו אוכל וביער
התחילו להסתובב גויים, לכן התחלנו לחפש מקום שאין בו אדם. מצאנו מקום
עמוק ביער, מסביב היתה ביצה וכאן החלטנו להשאר.
ברשותינו היה רק גרזן אחד, לא היתה לנו עת (או משהו שאפשר לחפור איתו),
אז חפרנו ממש עם הציפורניים. במשך יומיים חפרנו בורות (zimlanke
בפולנית) במרחק של 10 ק"מ מהבתים ,מקום המצאנו
גיסי ואני החלטנו ללכת לכפר ולהביא אוכל. היתה שעת לילה, ובעודנו
הולכים ביער, הבחנו בניצוצות של אש. אמרתי לגיסי שאני מוכרח לראות
מאיפוא באה האש.
"אני חושב שאלו יהודים" אמרתי, "או פרטיזנים".
פתאום שמענו 3 יריות, לא רחוק מאיתנו. בשבילי, זה היה דבר שיגרתי.
היינו עשרה קילומטרים ממקור האש. ראינו שנמצאים שם עשר נפשות, בינהם
שתי נשים.
ניסינו להקשיב למה שאמרו.
ניגשתי אליהם ושאלתי אותם האם הם מדברים אידיש. אלו היו יהודים מברזנה.
שלושה אחים: הקרמרס' (The Kremers'), ילד אחד בן שתים עשרה, איתם היתה
דודתי, בת חמישים וחמש, עם בתה , שהיתה בגילי ובן בגיל של אחותי,
סוניה.
רבתי איתם ודמעות של דם ניגרו מעיניה של דודתי. אמרתי להם שאני הולך עם
גיסי לחפש אוכל בכפר וכשנחזור, ניקח אותם למקום מושבינו.
השעה היתה שתיים בלילה, התקרבנו לכפר.
הערתי מכר שלי, שהיה גוי, ושאלתי אותו מה נשמע בכפר. הוא סיפר לי
שלפנות ערב היו כאן גרמנים עם המשטרה וחיפשו יהודים ופרטיזנים.
שמנו פעמינו בחזרה לכפר, מצויידים בקצת אוכל שהצלחנו לקבל מהגויים,
לאחר תחנונים רבים לנדבה.
בדרך נזכרתי, שגוי אחד המליץ לי לפני חודש, לקנות ממנו אקדח. היה לי
שעון ושני מטבעות זהב של "עשר". מיהרתי לתת לו את אלה תמורת האקדח.
כעת עמדה בפני בעיה אחרת: איך להשתמש באקדח? האם לנקום ברוצחים על דם
אחי היהודים, שנישפך לחינם?
רצנו מהר בחזרה ליער. האור התבהר והיום התחיל לעלות.
סחבנו חמישים קילוגרמים של תפוחי אדמה ולחם. הרגשנו שדם נוזל מאיתנו,
במקום זיעה.
הגענו לקבוצה, בה פגשנו בדרך לכפר ולהם הבטחנו שניקחם עימנו. ביחד,
נמלטנו מהמקום.
היינו שמונה עשר איש שמנסים לשרוד ביחד. מידי יום היתה בעיה למצוא
אוכל.
אפילו הילדים הקטנים ידעו שקוראים לזה "פחד". כל פעם שהלכנו, ביקשו
הילדים שנביא להם לחם וחלב.
כך היו חיינו: פחד, קור ועוד פחד. בהלה מתמשכת. חודש שלם.
