התחשק לי לשתות אז חפרנו במקום בור . הבור היה עמוק והיו בו קצת מים. רציתי להוציא עם מקל ספל מים. הכנסתי את הספל עם המקל והספל נפל לתוך המים. בעודי מחפש את הספל בבור , פתאום ראיתי רגל של ילד. שכחתי מהמים ומזה שהייתי צמא וקראתי לחברי. ליבי לא נתן לי להוציא אותו ולא יכולתי לשאת את המראה .אני לא זוכר מי מאיתנו הוציא אותו בסוף. קברנו אותו במקום, מתחת לעץ.

זה היה שמואל, ילדו של טישיצער. בליבנו שאלנו- האם נזרק חי או מת?

התייעצנו האם הנשמה הטהורה דורשת נקמה.

הלכנו שלוש מאות מטרים מהבתים והבחנו שבתוך השלג יש אנשים. התקרבנו וראינו את אימו של הילד שמצאנו קבור בשלג. היא נרצחה באמצעות סכין בליבה. לקחנו אותה למקום קבורתו של ילדה וקברנו אותם יחד.

חשבנו:

האם האלוהים רואה את כל זה?

לא! ענו כולם.

האם צריכים אנו עכשיו לחיות כמו חיות ולשתוק?

לא! ננקום כמו לא קיים אלוהים בליבנו.

ולנצח עזבנו את שני הקורבנות.

המשכנו לחפש את כל היתר, היה כבר חשוך. עברנו שלושה קילומטרים מהבתים ועצרנו. שמענו שיחה בין אנשים. הלכנו בכיוון הדיבורים כמאתיים מטרים ועצרנו. יכולנו כבר לשמוע טוב את השיחה שהתנהלה ביידיש.

ראינו מדורה קטנה במקום והיו שם ילדים קטנים. הסכמנו בינינו שניגש אליהם.

בפני כולם ניגלו מבטי פחד, הם לא האמינו שזה אנחנו. סיפרנו להם מה שקרה לבתים שלנו ועל שני הקורבנות.

היינו כולנו קרי מזג, בדיוק כפי שהיינו צריכים להיות.

היום התחיל לעלות. הלכנו משם למקום חדש והתחלנו לבנות צריפים חדשים. כמעט כל שבוע החלפנו את מקום מגורינו.

פעילות הפרטיזנים הרוסים היתה גדולה וחשבנו להצטרף אליהם, אך היו איתנו נשים וילדים.

נשאיר אותם הפקר? לא!

כך עבר החורף.

חשבנו שבקיץ יהיה לנו קל יותר.

אכן, זה היה יותר קל, כי במקום שהיינו ביום, לא יכולנו להשאר בלילה.

המצב הפוליטי נהיה טוב יותר. שמענו שהגרמנים נסוגים וסופגים מפלות גדולות.

בצד השני של "סלוץ" היו הפרטיזנים האדומים (הרוסים).שם התגוררו הפולנים ושם היה מרכז היהודים, אלה שהרגישו יותר חופשי בסביבת הפרטיזנים הרוסים.

לשם הלכו כמה משפחות מאיתנו.

נשארנו 30 יהודים.

ניסינו ליצור קשר עם הפרטיזנים הרוסים.

בערב שבועות, 1943, נפגשתי איתם. הם אמרו שהם לוקחים רק חברים צעירים, כאלה שיכולים להלחם, כך שלא היתה לנו ברירה והיינו צריכים להמשיך ללכת הלאה ולהסתובב ביערות .

התחלנו לדרוש אוכל מהגויים רק בכוח, עם נשק בידינו.

חמישה צעירים, שבאו אלינו מאיזור הפרטיזנים הרוסים, מסרו לנו שיש שם רב גדול.

בחג השבועות חגגו המבוגרים יום טוב והתפללו לעילוי נשמות. בחוץ כבר זרחה השמש והזהירה אותנו.

מספר הצעירים מבינינו היה כשני מיניינים. התקבצנו ביחד ושרנו שירים. בילינו בדיוק כמו בזמן שהיינו חופשיים. הרגשנו חופשיים מבלי לחשוב שמסביבנו עומד מלאך המוות עם סכינו החדה במטרה להשמידנו מהעולם.

"פראסיק"עבר עשרה מטרים מאיתנו .את כל מי שעבר שם, ראינו מצוין.

ראיתי שני גברים עוברים שם, עם נשק על הכתף.

שלפתי מהר את נשקי וחיכיתי. הגברים הבחינו בי במהרה, בגלל שהייתי חסר שקט ושאלו אותי מי אני.

סיפרתי להם ומייד לקחתי עימי עוד שני גברים וביחד הלכנו לראות לאן פנו שני הרוצחים. עקבנו אחריהם לאורך שלושה קילומטרים וראינו שהם הסתלקו לכפר.

אלה היו שני "באנדעראווצעס" (רוצחי יהודים).

חזרנו על עקבותינו.

כולנו היינו כבר מוכנים להתקפתם. היתה פאניקה גדולה. החלטנו ללכת עוד מאתיים מטרים מהמקום במטרה לעבור שם את הלילה וכך היה.

ארבעה גברים עמדו על המשמר ועליהם היה מוטל, לפנות אלי בכל עת שיתעורר חשדם.

בשעה שלוש בלילה העירו אותי ואמרו לי שהם שמעו, לא רחוק מאיתנו, שלוש יריות וכן אנשים שהולכים לכיוון שלנו. מיד קמתי על רגלי ובאמת, שמעתי צעדים ושיברי ענפי עצים יבשים.

הרעש מהרוצחים התגבר ומיד הוריתי לכולם לקום. כולם עמדו על רגליהם ורעדו לעצם המחשבה, האם נחיה. ברחנו מהמקום ,שני קילומטרים עמוק יותר לתוך היער ונשארנו לשבת.

היום התחיל לעלות. שמענו שלוש יריות.

יום ולילה נדדנו ממקום אחד לשני.