נדמה היה לנו שהם יחפשו אותנו ומי יודע, אולי הם חיפשו?

אז לקחתי איתי עוד גבר אחד ופנינו ללכת לגוי אחד, בכדי לשמוע מה נשמע ובהזדמנות זו, להביא קצת אוכל. במקרה, עברתי דרך המקום בו היינו, שהיה שרוף לגמרי. לא עשיתי מזה עניין והמשכתי בדרכי.

הגעתי לביתו של הגוי, וכשראה אותי שאל האם אני עוד חי. הוא שמע שכבר הרגו אותנו. הוא מסר לי שהכפר הזה מלא ברוצחים, "באנדרוווצעס", וייעץ לי לא להכנס לכפר זה.

הוא הוסיף, שהמצב בחזית טוב, הרוסים שם. הוא נתן לי כ-16 ק"ג אוכל ו- 5 לחמים ומיד שבנו בחזרה.

מאה מטרים לפני היער פגשנו שני גויים צעירים, שהיו לבושים יפה, בג'קטים מעור והחזיקו משהו באמתחתם.

מיד הורדנו מעלינו את המשא ואני הוצאתי את האקדח. כבר לא היה לאן לברוח. הגבר שהיה עימי הוציא סכין מהתיק. החלטנו שהם לא יקחו מאיתנו את חיינו.

כנראה שהם הבחינו בכך שאנחנו מחזיקים משהו בידינו בכיסים ובכך שיש לנו כלי נשק. איפשרתי להם להתקרב כארבעים מטרים מאיתנו ואז נתנו להם פקודה ברוסית לעצור. הם חייכו ועצרו. קראתי לאחד שיבוא אלי . הוצאתי את אקדחי והחזקתיו בכיוון השונא. שוחחתי איתו והוא הראה לחברי "כרטיס קומוניסטי" ואמר שהם שני פרטיזנים רוסים. לי זה לא הספיק ולא האמנתי לו, אז שאלתי אותו איזו עוד שפה הוא יודע. הוא הביט מייד בעיני וענה: "אידיש, שפת האם שלי". (שמתי לב לכך שבסביבה שלנו יש הרבה אוקראינים שדיברו אידיש). דרשתי מסמך המעיד על כך שהוא יהודי. הוא לא נענה לי מייד אלא חייך והתחיל לשחק.

לפתע נפל על הרצפה האוטומט שלו. לא הרשיתי לו להרימו. איימתי עליו שאם הוא מרים, אני יורה בו. הוא לא ציית לפקודתי ואמר: "אם הייתי בטוח שאתם לא יהודים, הייתי נוהג איתכם אחרת". לבסוף הראה לי את המסמך היהודי והשאיר את נישקו על האדמה. הוא ניגש לחברי והם התנשקו.

הוא היה יהודי טהור צעיר שלחם כבר שנה ביחד עם הרוסים הפרטיזנים. נכנסנו ליער. השני היה רוסי שלא מזמן צנח בתור צנחן. הם אמרו לנו שהם בדרכם ל "קאסטאפאל", ,אבל הם לא יודעים טוב את הדרך ושאלו האם אנחנו רוצים ללכת איתם ולהצטרף לפרטיזנים. סיפרנו להם מה מצבינו וגם שלא רחוק מכאן נמצאים הורי, אחיותי ואחותי הבכורה עם בעלה ושני ילדיהם הקטנים. שיכנעתי אותם שקודם יבואו איתנו ושאחר כך נלך איתם. הם הסכימו והלכנו.

הם לנו איתנו בלילה ולמחרת הלכתי איתם. היה לי קשה לעזוב את משפחתי האהובה והיקרה, אבל הקלה עלי המחשב שאני הולך לנקום את דמם של אלה שנלקחו מאיתנו.

הלכתי להפרד מהורי וברחתי עם שני הפרטיזנים. סיכמנו שכשנחזור בחזרה, נחזור אליהם.

הדרך בה הלכנו ארכה שלושים קילומטרים. בדרך הם נתנו לי רימונים וסיפרו לנו מה עלינו לעשות. משימתינו היתה לפוצץ את בית החרושת לסוכר על ידי הנחה של רימון מתחת למסילת הרכבת. היינו צריכים לעשות זאת עוד באותו הלילה ולחזור מיד.

היינו בקשר עם גוי אחד, שעבד כפקיד בבית החרושת וגר קילומטר אחד מבית החרושת. הלכנו אליו והערנו אותו. הוא מסר לנו שמחר יבואו הגרמנים , לקחת את הסוכר ושעכשיו יש שומר אוקראיני אחד ששומר על בית החרושת. שמונה מאות מטרים מבית החרושת היתה מפקדה.

קיבלתי פקודה מהמפקד העליון של הקבוצה, להתנפל על השומר ולחנוק אותו.

המשך יבוא...