זו הייתה נקמתי הראשונה.

בזמן שעשיתי זאת, היתר היו צריכים לפרוץ לבית החרושת, לשים את הפצצה ולשרוף את הסוכר שהיה ב מחסן. הגענו 10 מ' מבית החרושת. המפקד שם עלי את ידו- זה היה סימן בשבילי ללכת בראש ולבצע את המשימה. כעסי התחיל לפעם בי נוכח המחשבה על מה שמחכה לי. נקמה. נקמה. הקשיתי את ליבי ואז הבחנתי ברוצח, שהיה בעל בית החרושת. הוא נעמד והתחיל פתאום לתת פקודות.

חשבתי על דבר אחד-עכשיו הגיע הרגע לבצע את המשימה. לא חשבתי הרבה ונעמדתי מאחוריו. מיד תפסתי אותו בגרון וחנקתי אותו. הוא ניסה להתנגד , אבל נקמתי הייתה חזקה יותר. הוא נפל ומת. לקחתי ממנו את הנשק וחיכיתי לשותפי. כל זה לקח 15 דקות. בלכתנו משם הייתה שימחה בפנינו. מיהרנו לעזוב את בית החרושת. הם אמרו לי שבעוד 10 דקות הוא יתפוצץ.

תוך 9 דקות היינו כבר בערך ק"מ אחד מבית החרושת. השעון הראה כמעט 10 דקות ובית החרושת התפוצץ ונחרב. כולו עלה בלהבות. "עכשיו הם כבר יכולים לקחת את כל הסוכר", אמר המפקד.

היום התחיל לעלות ואנחנו נמצאים ליד הכפר. הערנו אחד מהגויים ודרשנו אוכל. הגוי נתן לנו כל שדרשנו. הבחנתי בזוג מגפיים טובות ואמרתי זאת למפקד. הוא נתן לי פקודה להתלבש יפה בעזרת כל מה שאמצא וכך עשיתי. התלבשנו והלכנו עוד בשעות היום, כפי שתכננו. היה לנו די חם והיינו עייפים, אבל היינו מוכרחים להמשיך ללכת הלאה, כי האזור היה מלא ב "אוקראינישע באנדעס".

באותו היום, בשעה חמש בין הערביים, הגענו למקום שבו שהו הורי. את שמחתם של כל היהודים, בעיקר הצעירים,כשראו אותנו, אי אפשר לתאר במילים.

סיפרנו להם על כל פעולותינו.

הייתה שם משפחה בת 8 נפשות, שעזבו אותנו וברחו לצד השני של "סלוץ", שהיה מיושב בפרטיזנים רוסים.
ישבנו עד מאוחר ודיברנו על מה יהיה הסוף מהמצב הזה.

החלטנו ללכת לשון כי היינו מאוד עייפים מהדרך. למחרת היינו צריכים להתחיל ללכת ואבי היה צריך להעירנו.
הלילה עבר בשקט.

באור היום הראשון, יצא אבי לרחוב, להתפנות מכל הלילה ואנחנו נשארנו לשון בבקתה. לפתע שמענו ירייה. פתחתי את עיני וראיתי את אבי שוכב על מפתן הבקתה, ממלמל בשפתיו: "ילדים, אני כבר אבוד".כולנו התעוררנו והיינו המומים ואובדי עצות .

"אנחנו אבודים!",צעקתי, הבטתי לעבר הדלת, שם עמדו שני רוצחים וכיוונו את נשקם אלינו. הם ירו כמה יריות לעברינו ובבקתה היו כבר פצועים- אבי ואחותי ליקה.(leike).