התחיל השלג הראשון. בסביבה שלנו היו
כבר מספיק פרטיזנים רוסים. השלג היה בשבילנו ממש כמו עצם בגרון.
יום אחד הלכו לכפר שני בני דודי ולא חזרו. קברנו אותם מתחת לשורש העץ
לאחר שהמשטרה הפולנית הרגה אותם.
כעבור יומיים עשו הגרמנים פשיטה ביער וחיפשו יהודים. הם עברו דרך
הבורות שחפרנו ("slizan") ועזבו מהר את המקום. רצנו כמה שיותר עמוק אל
תוך היער. הגרמנים התקרבו אלינו, עד כדי כך ששמענו את מה שדיברו וכן את
צעקותיהם: "יהודי מלוכלך".
שמענו אותם יותר ויותר טוב...אבל התחיל להחשיך ואז הצעקות
הפסיקו.הגרמנים התרחקו.
ביום הזה , נפגשנו עם עוד יהודים וביחד היינו חמישים איש. בינינו היו
ילדים קטנים עד גיל חמש ויותר מבוגרים עד שבעים וחמש. בינינו היו אנשים
שכבר איבדו את החשק לחיות. הם ביקשו שהמוות יגיע, אבל לא ליפול בידי
המרצחים. אחד מהם היום בן שמונים , שמו יצחק. הוא כבר רצה למסור את
עצמו לגרמנים, אבל אנחנו לא נתנו לו. היום הוא חי בארץ ישראל.
המצב היה מסוכן: הגויים, אלה שביקשנו מהם נדבות, ידעו שאנחנו נמצאים
ביער.
באותו זמן נוצר סכסוך בין אוקראינה וגרמניה. האוקראינים דרשו את
העצמאות שהיטלר הבטיח להם, אך הגרמנים התחרטו ולא קיימו את הבטחתם.
האוקראינים, שהיו מסורים לגרמנים, כעסו על שלא קויימה ההבטחה ולקחו את
הנשק שהיה ברשות הגרמנים.הם התאגדו בקבוצות(באנדעס) לאומיות
(נציונליות) בשמות מנהיגיהם :"באנדעראווצעס" (banderotses) ו-
"בולווצאס" (buluvotses).
א.א. לחמו נגד הגרמנים ונגד הרוסים. הם הרגו יהודים ופולנים. כעת נולד
שונא חדש (gishafen) וזה היה מאוד לא טוב בשבילינו, כי לא ידענו ולא
יכולנו לדעת את ההבדלים בין הקבוצות האלו ובין הרוסים הפרטיזנים.
בהמשך, הם היו בכל כפר. כמעט בכל בית בכפר היה מלשין או משתף פעולה. לא
יכולנו לדעת מי מהם הוא כזה.
קיבלנו מידע מכמה מקומות, מאנשים שעימם היה לנו קשר, שהצד השני מאוכלס
ב "פרטיזנים אדומים" (רוסים). המצב הפוליטי בחזית , נהיה טוב יותר
לרוסים. היו שמועות שהגרמנים נסוגים ו "מקבלים מכות טובות".
פצצה שהושלכה על ידי הפרטיזנים הרוסים, נתנה לנו קצת עידוד ותקווה.
מזג האויר נעשה בלתי נסבל בשבילנו.
שלג כבד ירד וכיסה את הקרקע בעובי של יותר ממטר. הכפור היה נורא ובנוסף
על כך, לא היה לנו מה לאכול. היינו חמישים איש והתיישבנו במקום חדש.
השלג, שהמשיך לרדת גם בלילות, האיר לנו את הצריפים.
יום אחד יצאה השמש וכולנו יצאנו להתחמם קצת. פתאום עברו שני גויים
ורובים בידיהם. הם הסתכלו עלינו ולא דיברו כלל. היום והלילה עברו עלינו
בפחד נורא. החלטנו שלמחרת נלך להצטייד במזון ונעזוב את המקום. בבוקר
קמנו בחמש והלכנו לחפש אוכל. כבר לא ביקשנו מהגויים , אלא דרשנו מהם,
והם נתנו לנו כי פחדו וחשבו שאנחנו קשורים לפרטיזנים הרוסים. לעיתים
קרובות הם (הפרטיזנים) היו מתנפלים על הגרמנים העשירים או האוקראינים
העשירים, אלו שעזרו לנאציונליזם באנדעס.
הרגשנו שינוי ביחס של הגויים כלפינו. הבנו שיד אחד נותנת לנו ויד שניה
אוחזת בסכין כנגדנו.
לקחנו הכל ואפילו שרפנו את הבודקעס.
בשעה שתיים היינו בתחילת הדרך. כל אחד מאיתנו סחב חבילה של שלושה או
ארבעה פיט.
הלכנו אולי קילומטר, כשהתחלנו לשמוע יריות מכיוון ה"זימלנקע", התעוררנו
וחשבנו מה לעשות. החלטנו להמשיך וללכת. שמענו את היריות יותר ויותר
חזק, היינו בטוחים שזה בא מכיוון מקום מושבינו הקודם.
המשכנו ללכת עוד מאתיים מטרים מהבתים, עד אשר נהיה שקט. לא היו יריות
ולא צעקות. הורדנו את משאינו מהגב. רציתי לירות יריה אחת באקדח שלי,
שידעו שאנחנו כאן, אבל לא הרשו לי. זה היה חבל כי היו לי רק חמישה עשר
כדורים. יותר לא היינו יכולים לקבל.
נח קרמר אמר:" חכו, אני הולך לראות מי שם".
הוא לקח בידו סכין וזחל על ארבע. חיכינו חמש דקות של שקט ופתאום נשמעה
יריה ולאחריה צעקה.
הוא חזר בחזרה שלם וסיפר שראה שלושה גויים חמושים ברובים, אך יהודים לא
ראה.
בלב כבד אמרתי שאולי נלך לשם. הגענו עד לבתים הקטנים אבל הם כבר לא היו
שם. בתינו היו הרוסים ואף אדם משלנו לא נשאר שם.
עכשיו היתה לנו משימה : לחפש את חברינו.
