"מפני שזה קשה" – תוכנית אפולו והמסע אל הירח

מאת דוד פולישוק

מאמר זה פורסם במגזין "מסע עולמי", מס' 60.

סיבה והצדקה

על מנת להיבחר, פוליטיקאים, כולל אלו שפעלו בשנות השישים, מוכנים להבטיח לבוחריהם הכל, אפילו את הירח. לרוב, מדובר בהבטחות סרק שמסתיימות במפח נפש לציבור הבוחרים, אבל פוליטיקאי אחד לא רק שהבטיח לבוחריו את הירח, הוא גם הצליח לקיים. ב-1961 היה ג'ון קנדי נשיא צעיר שעלה לשלטון על-ידי דור חדש שמאס בשמרנות, בקרתנות ובדילול הרוח של שנות ה-50 וציפה מקנדי להנהגה חדשה ומלהיבה. במקביל, נאלץ קנדי להתמודד עם אימפריה רוסית מאיימת ומסתורית שתוך עשורים ספורים הצליחה להפוך מכלכלה חקלאית ופיאודלית לאימפריה תעשייתית וצבאית. באוקטובר 1957, שעה שפרטו הסובייטים את שטר הקידמה שלהם לכדי לוויין קטנטן בשם ספוטניק 1, שסבב את כדור-הארץ ושידר אותות רדיו שנקלטו בכל מקום, נבעתו האמריקאים מאיבוד ההובלה הטכנולוגית שלהם. "כל מי שמחזיק בעמדה החולשת שבחלל עתיד לשלוט על העולם", נאם מנהיג הרוב דאז הסנאטור לינדון ג'ונסון. "אני כשלעצמי", אמר כמה שנים מאוחר יותר, "איני רוצה לשכב לישון לאורו של ירח קומוניסטי". לאמריקאים לא הייתה ברירה, לפחות כך הם הבינו זאת, והם נגררו לתוך מירוץ החלל.

בעוד נאס"א מוקמת בעצלתיים, הסובייטים התקדמו בקצב מטורף. בנובמבר 1957, הם שלחו את לייקה, כלבת רחוב מוסקוואית, על גבי ספוטניק 2 והפכו אותה לבעל החיים הראשון שהקיף את כדור-הארץ. ב-1959 הם שלחו חלליות ראשונות ובלתי מאוישות מסדרת לונה אל הירח שצילמו לראשונה את צדו האפל שנסתר מכדור-הארץ ואפילו נחתו על פניו. העובדה שהייתה זאת התרסקות בלבד, לא המעיטה מהתפארות התעמולה הסובייטית או מאימתם של האמריקאים. באפריל 1961, שעה שהאמריקאים דוחים שוב ושוב טיסה של אסטרונאוט ראשון אל החלל, למסלול תת-מסלולי בלבד, עקפו אותם הקומוניסטים עם קוסמונאוט – אפילו את שם המקצוע הם שינו – קולונל בצבא האדום בשם יורי גאגרין, שהקיף את כדור-הארץ בטיסה מסלולית מלאה. איזו בושה לארצם של החופשיים, שנציגם היחידי בחלל עד אז היה האם (Ham) - שימפנזה חביבה אמנם, אבל עדיין, רק שימפנזה.

המצב דרש פעולה מידית שגם תלהיב את ההמונים, גם "תכניס" לסובייטים וגם תשכנע את העולם בצדקת הדרך האמריקאית של חרות ושלום. קנדי הבין זאת היטב, ובמאי 1961, לאחר שהאסטרונאוט אל שפרד היה לאמריקאי הראשון בחלל, ביקש הנשיא את אישור הקונגרס למימון תוכנית שאפתנית, ויקרה מאד, להנחתת אסטרונאוט אמריקאי על הירח והשבתו בשלום הביתה עד סוף העשור. לא פחות. ההצדקה של קנדי, נראית בעיניים מודרניות וציניות כילדותית משהו, אבל היא סחפה את הציבור האמריקאי כולו, ויכולה להסביר את מדיניות החוץ שלהם לאורך המאה העשרים: "... אף אומה שמצפה להנהיג אומות אחרות לא יכולה להישאר מאחור במרוץ החלל... נדריה של האומה יוכלו להתממש רק אם אומתנו תהיה ראשונה, ועל-כן אנו מתכוונים להיות ראשונים." בנוסף לפוליטיקה, קנדי השכיל להבין שמשימה מורכבת זו תתאפשר רק ע"י קפיצת מדרגה טכנולוגית בתחום הרקטות, הנדסת חומרים, תקשורת, אמצעי שליטה ובקרה ועוד, שישמשו לא רק את פרויקט החלל אלא גם את הציבור ואת התעשייה האמריקאית בכללה. אך מעבר לכך, פרויקט עצום זה של כיבוש "הספר החדש", ענה על כמיהתם של אמריקאים רבים להשבת ההתלהבות, היצירתיות, היוזמה ויצר ההרפתקנות של אבותיהם המייסדים, וכפי שהגדיר זאת קנדי בנאום שנשא באוניברסיטת רייס בטקסס, 1962: "אנו בוחרים להגיע לירח בעשור זה ולעשות את הדברים האחרים, לא משום שזה קל, אלא מפני שזה קשה, משום שמטרה זו תאפשר לארגן ולמדוד את היכולות והכישורים הטובים ביותר שלנו, משום שזהו אתגר שאנו מוכנים לקבל על עצמנו... אתגר שאנו מתכוונים לנצח בו." התגייסות כללית של האומה לטובת משימה "בלתי אפשרית" הייתה בעבור קנדי הדרך הנכונה לסחוף אחריו את ההמון, שבהמשך הדרך יתמוך בו ברפורמות חברתיות וכלכליות ליברליות נוספות שביקש לאמץ.

קשיים ותוכנית פעולה

משימה בלתי אפשרית אמרנו? ובכן, זו לשון המעטה. אנחנו, שטיסות לחלל הן עניין מוכר עבורנו, מתקשים להבין את היומרה שלקחו על עצמם המהנדסים והמנהלים של נאס"א כשהבטיחו לנשיא שנחיתה על הירח הינה ברת ביצוע. על המהנדסים היה לבנות רקטה בעלת כוח דחף גדול מספיק שתוכל לנוע במהירות של יותר מ-11 קילומטרים בשנייה וכך להתגבר על כוח המשיכה של הארץ; לשלוט באנרגיה העצומה שתשתחרר מהרקטה בלי לפוצץ את החללית שעומדת בראשה; לספק לחללית תנע מדויק כך שהיא תצליח להגיע אל הירח ולנוע במסלול סביבו בלי להמשיך אל עבר החלל האינסופי ללא עצירה; לחשב מסלול בפרוטרוט כך שתא הנחיתה הקטן יוכל לנחות במקום רצוי על פני השטח ולא למשל על מורדותיו של הר תלול; לספק אמצעים לשליטה ובקרה כך שבמקרה הצורך ניתן יהיה לתקן את חישובי המסלול במהירות ולאפשר את הפעלתה של החללית מכדור-הארץ; לפתח מערכי תקשורת שיוכלו להעביר תשדורות נתונים, תמונה וקול ממרחק של יותר מ-380 אלף קילומטרים במהירות וביעילות לכל מקום על כדור-הארץ; לייצר חללית שתוכל להגן ולהוביל את הנוסעים שבתוכה, בלי לפוצץ אותם בהמראה, לרסק אותם בנחיתה, לחנוק אותם מחוסר חמצן, לשרוף אותם ע"י קצר חשמלי לא מתוכנן, לחשוף אותם לקרינה המייננת של השמש, ומבלי להותיר אותם הרחק מאחור, ללא דרך לשוב הביתה מהמדבר הירחי. כל זאת, ועוד, ללא טכנולוגיה קיימת ובלי הידיעה המרגיעה הממלאת בתחושת ביטחון, שהדבר נעשה כבר בעבר.

כדי לממש את התוכנית האמריקאים החליטו לפעול בדרך מודולרית ולבזר את המטלות השונות בין מפעלים, מעבדות וארגונים שונים. כך שבעוד הטילים יוצרו בהנטסוויל אלבאמה, מחשב החללית תוכנן במסצ'וסטס בוסטון, האסטרונאוטים אומנו ביוסטון טקסס, והחלליות שוגרו מקייפ קאנבראל פלורידה. בדרך זו העבודה התקדמה מהר יותר, וגם יותר ערים וקהילות בכל רחבי המדינה נהנו מההשקעה הכספית העצומה של הממשל. גם המשימה עצמה של הנחתת אדם על הירח, הומרה לרצף של משימות קטנות במטרה לבדוק שלב אחר שלב בפרויקט המורכב. כך הפכה תוכנית מרקורי (Mercury), שיצאה לפועל עוד בימיו של הנשיא אייזנהאור, מפרויקט שמטרתו לשגר אדם בודד אל החלל, לעוד שלב בתוכנית הירח, שמטרתה להציב חללית מאוישת במסלול מעגלי סביב הארץ ולבדוק את השפעת הסביבה החללית על האסטרונאוט. עשרת החלליות המאוישות של ג'מיני (Gemini), שפעלו בין השנים 1965-1966, היו השלב הבא. בחלליות אלו היה מקום לזוג אסטרונאוטים שיכלו לבצע פעולות הטסה וניווט מורכבות יותר, כמו לשנות את כיוונה של החללית, לאפשר עגינה של שתי חלליות שונות ואף לצאת מתוך החללית להליכת חלל. פעולות אלו היו הכרחיות למשימת הירח שמשום מה כונתה דווקא אפולו (Apollo), על-שם אל השמש היווני.

ועדיין, מסע אל הירח היה מורכב הרבה יותר מהיכולות שסיפקו חלליות מרקורי וג'מיני והטילים שבעזרתם שוגרו, האטלס והטיטן, כאשר הבעיה המרכזית היא להרים משקל רב – חלליות אפולו היו גדולות יותר וטסו בהן שלושה אסטרונאוטים – ולשלוח אותו למרחק עצום ולעשות את כל הדרך בחזרה. על-כן נבנה טיל חדש, סאטורן 5, שעד ימינו אלה לא נבנה טיל חזק ממנו. גובהו מעל 110 מטרים, משקלו כ-3,000 טונות, ושלושת שלביו על אחד-עשר מנועיהם פעלו על דלק נוזלי (לשם המחשה, טיל הטיטן, בו נעשה שימוש בפרויקט ג'מיני התנשא לגובה של 30 מטרים בלבד). בנוסף, הוחלט כי חלליות אפולו לא תנחתנה בעצמן על הירח, אלא רק תגענה למסלול היקפי סביבו. במצב זה, שניים מתוך שלושת האסטרונאוטים יעברו דרך פתח העגינה לרכב הנחיתה, שכונה "עכביש" בשל צורתו (ראו תמונה). העכביש, יתנתק מהחללית וינחת על פני הירח. בדרך חזרה, רגליו של העכביש יישארו על הירח ורק גופו, עם שני האסטרונאוטים, יעזוב את פני הירח. גוף העכביש יתחבר שוב לחללית, ולאחר מפגשם המשותף של נוסעי החלל, הוא יינטש במסלול עד להתרסקותו על הירח. החללית תפעיל מנועים כדי להתרחק מכוח המשיכה (החלש יותר) של הירח, תגיע אל הארץ, תפטר מתא השירות של החללית, כך שבסופו של דבר רק תא הפיקוד הקטן של אפולו יעבור את האטמוספרה ויצנח בלב ים כעדות צנועה למפלצת העצומה ששוגרה רק כשבוע וחצי קודם לכן.

כל הפעולות הללו, הטיל, החללית והנחתת היו צריכים להיבדק בטרם המשימה עצמה ועל-כן משימות אפולו הראשונות היו לא מאוישות, וזוהי התשובה מדוע אפולו 11 הייתה הראשונה שנחתה על הירח ולא אפולו 1. אבל אפולו 11 לא הייתה הראשונה שהגיעה לירח. קדמו לה אפולו 8, שהייתה החללית הראשונה שהגיעה והקיפה את הירח ואפולו 10 שערכה את כל התמרון המפורט למעלה מעל פני השטח הירחיים מבלי לנחות אבל עם תחושת החמצה מסוימת של טייסיה. את הנחיתה עצמה ביצעו ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין שהטיסו את אפולו 11, כאמור, בעשרים ביולי 1969. ארמסטרונג, שהטיס את הנחתת, היה זקוק לעצבי ברזל, שכן הוא לא הצליח לזהות מקום טוב לנחיתה בעוד הדלק אוזל ואנשי מרכז הבקרה העצבניים ביוסטון עומדים לבטל את המשימה ולהשיב את האסטרונאוטים אל כדור-הארץ. אך ארמסטרונג לא ויתר בקלות וכ-15 שניות לפני תום חלון ההזדמנויות הוא הנחית את "הנשר", העכביש של אפולו 11, ב"ים השלווה", שטח עצום המכוסה בסלע בזלתי הנראה היטב מכדור-הארץ. רגע הצעידה הראשונה על הירח, שהונצח ע"י מצלמה שהורכבה על רגל החללית, זכור לכל אודות דבריו של ארמסטרונג בעודו יורד בסולם הנחתת: "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות."

הצלחות וכישלונות

ארמסטרונג ואולדרין שהו כשעתיים וחצי על פני הירח בטרם עזבו, במהלכן הם אספו 22 ק"ג של אבנים ואדמת ירח, גילו שהאדמה מכוסה בשכבה דקה של אבקה ומצאו שהליכה על הירח צריכה להיעשות במתינות שכן כוח המשיכה החלש של הירח, רק שישית מזה שעל הארץ, גורם לצעד רגיל להסתיים בדילוג קליל... מלבד רגלי "העכביש" שנותרו על הירח, אולדרין וארמסטרונג הותירו מאחוריהם גם את דגלה של ארה"ב ושלט ממתכת ובו תרשים של כדור-הארץ ואימרה: "כאן פסעו על הירח לראשונה אנשים מכדור הארץ, יולי 1969, באנו בשלום בשם האנושות כולה."

הצלחתה של אפולו 11 הייתה בעצם הנחיתה והשיבה בשלום הביתה, כפי שהבטיח הנשיא קנדי רק שמונה שנים קודם לכן. הוא, כמובן, לא היה עד להצלחה זו לאחר שנרצח בטקסס ב-1963. עם זאת, האמריקאים לא שכחו את קיום ההבטחה ואת החזון והמנהיגות שהפגין וקראו למרכז החלל בקייפ קאנבראל, ממנו שוגרו ועדיין משוגרות לחלל כל החלליות האמריקאיות, על שם הנשיא המנוח. אבל תוכנית אפולו לא הסתיימה בכך ושש משימות נוספות יצאו לדרך, במהלכן הציבו האסטרונאוטים מכשירי מדידה סייסמולוגים על הירח כדי לבדוק את מבנהו הפנימי, הניחו מחזירי אור מיוחדים המאפשרים את מדידת המרחק לירח ע"י שליחת קרן לייזר מכדור-הארץ לירח וצילמו רבבות של תמונות מאזורי הנחיתה השונים. האסטרונאוטים של אפולו 15, 16 ו-17 השתמשו ברכב כדי להרחיב את שטח המחקר שלהם (לשם כך, היה צורך לתכנן חליפת חלל חדשה כדי לאפשר לאסטרונאוטים לשבת...), ערכו ניסויים פיסיקלים ואספו 381 קילוגרמים של אבני ירח מסוגים שונים. אחד מהאסטרונאוטים של אפולו 17, דר' הריסון שמידט, היה אף גיאולוג במקצועו והמדען הראשון בירח בפרט ובחלל בכלל לעומת שאר האסטרונאוטים שהיו טייסים בצבא האמריקאי. האבנים שהביאו איתם אנשי אפולו הוכיחו כי הירח עתיק כמעט כמו הארץ והוא נוצר בשנותיה הראשונות של מערכת השמש לפני כארבעה וחצי מיליארד שנים. האסטרונאוטים השאירו מאחור בכוונה תחילה דגלים ושלטים להנצחת ההישג ולזכר אסטרונאוטים וקוסמונאוטים שנהרגו במאמץ ההגעה אל הירח, שלל של מכשירים מדעיים ואפילו כדורי גולף – אל שפרד, שהיה לאמריקאי הראשון בחלל והאדם החמישי על הירח, דאג גם להיות האדם הראשון, והאחרון עד עתה, ששיחק על הירח גולף.

כמובן, שלהצלחות נלוו גם כישלונות. קצר חשמלי גרם לשריפה בתא הפיקוד המלא חמצן טהור של אחת מטיסות האימון של אפולו (שכונתה בדיעבד אפולו 1), שעה ששלושה אסטרונאוטים, גריסום, ווייט וצ'אפי, תרגלו בו לקראת המראה. לשלושה, שהיו לבושים בחליפותיהם הכבדות וקשורים לכיסאותיהם, לא היה סיכוי והם נשרפו חיים בתא הקטן. מספר אסטרונאוטים נוספים מתו בעת טיסות אימון במטוסיהם, ושלושה נוספים כמעט ושלמו בחייהם לאחר שפיצוץ במיכל החמצן כמעט וגרם לאובדנה של אפולו 13 בעת מסעה בחלל, הרחק מכל עזרה אפשרית. המשימה, שבוטלה אמנם, הוכרזה כ-"כישלון מוצלח" – לירח האסטרונאוטים לא הגיעו, אבל הביתה הם הצליחו לשוב. אבל ייתכן והכישלון הגדול ביותר של תוכנית אפולו היה שהיא הצליחה להלהיב את הציבור האמריקאי רק לרגע קט, שלאחריו רק עלותה הגבוהה של התוכנית, כ-25 מיליארד דולר (בערכים של שנות השישים), עמדה בראש מעייניהם של משלמי המיסים. כאשר סופה של מלחמת וייטנאם לא נראה באופק וצרות כלכליות וחברתיות תקפו את החוסן האמריקאי, ובזמן שהרוסים ויתרו כבר מזמן על הגעה לירח, עמדה נאס"א בפני שוקת שבורה וקיבלה החלטה להפסיק את תוכנית אפולו. ועדיין, כאשר בדצמבר 1972, אנשי אפולו 17 פסעו את פסיעותיהם האחרונות על הירח, איש לא שיער לעצמו שיעברו עשורים שלמים עד שישוב האדם ויפקוד את שדות האבק האפורים. דומה שימים של התגייסות כללית ותחושה של מסירות גדולה לפרויקט עצום כל כך, לא יחזרו בקרוב לא לארה"ב או לכל מדינה אחרת. האם תצליח האנושות לשנס מותניים ולהגיע, הפעם אולי בכוחות משותפים, אל הירח בשנית? האם הפעם יהיה זה לתמיד?

ועוד:

האם באמת נחתו על הירח?

השיבה אל הירח?

המתכנן הראשי והמהנדס הנאצי

תמונות

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ספר מומלץ ביותר המתאר את שנותיה הראשונות ומלאות הפאתוס של תוכנית החלל האמריקאית הינו "הצוות המובחר" של טום וולף (הוצאת מערכות, 1985). הספר עובד לסרט מצוין שהופץ תחת אותו השם. סדרת התוכניות בהנחייתו של טום הנקס "מהארץ אל הירח ובחזרה" מתארת נאמנה את תוכנית אפולו על מאפייניה הטכנולוגיים, המדעיים, הפוליטיים והתרבותיים.